top of page

אנשי חינוך והורים, תקשיבו לילדה הקטנה שבתוככם


לפני מס' שנים כשהייתי מחנכת היתה לי קבוצת בנות מדהימה שהגיעה לגיל מצוות וההורים עמדו בפני החלטה משמעותית על המשך הדרך שלהן בבית הספר.

קיימנו פגישת הורים כדי לחשוב על המשך הדרך.

את הפגישה של השיחה פתחנו במדיטציה

כל אחת היתה צריכה לקחת מס' נשימות ולהיזכר בעצמה באותו הגיל- איזו ילדה היא היתה? בהיבט הלימודי, החברתי, עוצמות שהיו לה, קשיים..

ולכתוב על דף עם יד שמאל בכמה נקודות.

לאחר מכן ביקשתי שיראו בעיני רוחן את הבת שלהן - איך הן רואות אותה בהיבט החברתי, לימודי, עוצמות קשיים..

ויכתבו את הנקודות ביד ימין.

השלב הבא היה לבדוק האם יש דמיון או שוני באופן שבו הן זוכרות את עצמן לעומת האופן שבו הן רואות את הבת שלהן. וכמובן לכתוב.

כל אחת עם עצמה.

אחרי ההתבוננות הזו, התחלנו לדבר על הנושא שעבורו התכנסנו.


התרגיל הזה מטרתו לעשות הפרדה


בכל אחת מאיתנו יש ילד/ה פנימיים שמלווה אותנו ולעיתים מנהל אותנו לאורך החיים הבוגרים.

אותם הזיכרונות שיש לנו מבית הספר, מהמורה, מההורים, מהאחים, מהטיולים מהמשחקים בשכונה ... את כל אלה תדמיינו כילד/ה קטנים שנמצאים בתוככם.

יש זכרונות שאנחנו לא ממש זוכרים.

שהם מעין הרגשה, מעין דחף, אנחנו פתאום פועלים ממקום לא מובן שמלא ברגשות ( לרוב הן לא נעימות ולא מרגיעות)

הזכרונות האלו מגיעים

מהתת מודע/ מהמוח הסופג / מהגוף

ולרוב הם יעלו מול סיטואציות שקשורות אל הילדים שלנו.

הילדים שלנו הם מפתח להתפתחות אישית,

הם נוגעים בלי שום כוונה במקומות שאנחנו לרוב לא שלמים איתם בעצמנו

הם יעוררו בנו רגשות רבים. למשל פחדים של חוויות לא נעימות שחווינו שיגרמו לנו לפעול באופן אוטומטי כדי לנסות ולמנוע מהם את אותה החוויה.

(אותו הדבר גם לגבי חוויות נעימות רק שאיתן ננסה לגרום לילדים ללכת באותה הדרך שלנו)

אנחנו כהורים מופעלים מהילדים שלנו לרוב ולעיתים מהחברים שלהם או מאחיינים וכד'

אנשי חינוך לעומת זאת מופעלים יום יום מכמות עצומה של ילדים.

למה אני כותבת את כל זה?

כי הורים ואנשי חינוך לא צריכים להיות אויבים!

מצאתי את עצמי הרבה פעמים שומעת הורים שמדברים על אנשי החינוך כאיומים עבור ילדיהם לפני שעוד קרתה איזושהי סיטואציה ספציפית. רק בגלל רושם ראשוני או שמועות.

שמעתי מורות גננות ומנהלות מדברות על הורים כגורם מפריע לבית הספר וכאויבי אנשי החינוך רק כי הם ביקשו משהו שלא תואם את הדעה שלהם או שהם " מגוננים מידי" " לא שמים גבולות".

הכל יכול להיות נכון. יש אנשי חינוך שהגיע זמנם לפרוש.

יש הורים שהחינוך שלהם לוקה בחסר.

אבל בסופו של דבר לדעתי לרוב זה קורה כי אנחנו נותנים לילד/ה הפנימיים שלנו לנהל אותנו.

שיחות בחדר מורים של לעג ובוז

שיחות בגן השעשועים של לעג ובוז

וואלה- הגיע הזמן לעצור את זה!

חינוך הוא לא שדה קרב. הוא תהליך, תהליך של ילדים ותהליך של מבוגרים.

הורים ואנשי חינוך צריכים להבין שהם נקלעו לסיטואציה של הורות משותפת.

לפעמים זה הכי זורם בעולם לפעמים צריך למצוא את המשותף .. ולפעמים צריך לחייך ולקבל גם אם משהו הוא לא בדיוק בדיוק מה שנראה לנו נכון.

ילד בבית וילד בכיתה עם עוד 20 ילדים( במקרה הטוב) מתנהג אחרת. במקום לריב בינכם מי יודע מה הכי טוב עבורו, תנסו להכיר אותו מעוד כיוונים ולבנות את הטוב ביותר יחד. לבנות אמון בינכם , לבנות שיתוף פעולה.

האחריות היא אצל שני הצדדים.

אני אוהבת לחשוב על הסיטואציה בהשוואה להורים גרושים

יש גרושים גרושות שמערכת היחסים בינהם מתמקדת בטובת הילד והם מתעלים מעל רגשות הכעס, השנאה והנקמה ומצליחים לנהל מערכת יחסים שתהיה מצמיחה עבור הילד.

יש כאלו שמערכת היחסים בינהם לא רואה את הילד והם עסוקים בלהכאיב אחד לשניה

הם מופעלים מהילד הקטן שבתוכם ולא מצליחים לתת לו מנוח.

הורים ואנשי חינוך צריכים תמיד תמיד להיות במודעות עצמית.

ברגע של סערה, תעצרו רגע ותשאלו את עצמכן:

מי מנהל אותי עכשיו?

מה גורם לי להגיב ככה?

מה אני כהורה צריכה מאיש החינוך שמולי?

מה אני כאשת חינוך צריכה מההורה שמולי?

תנסו להאמין אחד בשניה , להאמין שכולנו כאן למען הילדים ורוצים הכי טוב עבורם.

שמרו על שיח מכבד ,פתוח מצמיח.

מורים ואנשי חינוך צריכים לדבר בשפה משותפת מול הילדים- שפה של אמונה, של רוך, של ערכים.

תזכרו תמיד שגם כשיש מולכם מבוגר- בתוכו נמצא ילד קטן שישמח לחיוך.

הורים ואנשי חינוך צריכים להוות דוגמא.

תמיד תבדקו, רק לרגע את המקום שממנו אתם מתחילים .. ואז תבחרו איך להמשיך..


Comments


bottom of page