לדבר על מוות עם ילדים

*טריגר מוות

נכון שזו כותרת מפתיעה?

האמת, שגם המוות הוא מפתיע. לא משנה כמה ננסה להתכונן אליו או לקבל אותו, זה תמיד יפתיע, יגיע עם עוצמה ועם רגשות שלא באמת נוכל להתכונן אליהם.

לפני כשבוע , נפטר מורה שלימד במועצה שאני גרה בה. לא הכרתי אותו באופו אישי וחבל כי הוא נשמע אדם מיוחד מאוד.

המוות שלו הזכיר לי חוויות ילדות של מוות.

*נזכרתי בכלב שלי שנדרס כשהייתי ילדה בגיל יסודי ומצאתי אותו על הכביש, אני זוכרת שהמחנכת שלי נתנה לי לספר לכיתה את מה שקרה ואיפשרה לי לשתף, אני זוכרת שבכיתי הרבה תוך כדי שאני מספרת את החוויה הקשה.

*אני זוכרת את השרקנים שגידלנו בכיתה.. אחד מהם מת בידיים שלי באמצע יום לימודים, זה היה מאוד עצוב. יצאנו מס' תלמידים לקבור אותו בחצר בית הספר וקישטנו את האדמה עם פרחים.

*כשהייתי בתיכון היתה תאונת דרכים קשה של מס' בני נוער מהשכבות הגדולות ושניים מהם נהרגו. אני לא זוכרת את השיחות שניהלו איתנו באותם ימים , אני זוכרת מאוד מאוד ברור את השקט שהיה בבית הספר בבוקר של אחרי התאונה. התיכון היה מלא בבני נוער, אבל הכל היה שקט ודומם ועצוב.

*אני זוכרת שכרתו עץ בבית הספר בו לימדתי- הילדים היו מאוד נסערים, והם הניחו מסביב לגזע שנשאר אבנים ופרחים וכתבו כל מיני מילים מרגשות..

הזכרונות האלו נטמעו וליוו אותי בחיים , לא בהכרח כטראומה אלא כחלק ממה שקורה.

מוות מלווה אותנו בכל מיני נקודות בחיים- המוות של אותו מורה יקר העלה בי את הזכרונות האלו כי בעיקר חשבתי על התלמידים שלו(כמובן שגם על משפחתו), כאשר איש חינוך נפטר, התמונה של המשפחה מתרחבת ואנו מתמודדים עם משהו שהוא שונה. איך מתמודדים עם מוות של דמות כזו משמעותית? איך מסבירים את זה לילדים? איך עוזרים להם לעכל ולהבין?

גישת הטיפול של עולם הפסיכותרפיה הגופנית והגישה של ד"ר מונטסורי מאוד דומות בהתמודדות סביב הנושא ומנרמלות אותו.

נתחיל בכך שאין גישה מונטסורית שאומרת איך ללהתמודד ספציפית עם אבל ואובדן . אבל יש לנו את האפשרות לנרמל את זה ולהסביר את זה לילדים דרך עקרונות עיקריים שמלווים את חיינו והם מתוך הגישה המונטסורית.

באופן כללי כל הגישה אל הילדים מבוססת על כנות, כבוד, שיתוף וקבלה, באופן רך ומותאם לשלב ההתפתחות הרגשית שלהם.

לכל דבר יש התחלה וסיום. מוות הוא חלק מהחיים, חשוב לתת מקום לאובדן ולטרגדיה ולא להתעלם מהם, אך הבנה אמיתית שזה חלק מהחיים נותנת שלום פנימי ואת ההבנה הזו אפשר להטמיע לאורך החיים בדרכים שונות.

מוות הוא חלק ממעגל החיים - את מעגל החיים אפשר לנרמל בכל מיני דרכים שהן לא מעוררות רגשות קשים (בכל יום ולא רק במצבי קיצון) דרך לא אמוציונלית לנרמל את מעגל החיים היא למשל מחזוריות של צמחים, פרחים, עלים, בעלי חיים. תנו למעגל החיים להיות נוכח בחיי הילד בכל גיל, אל תחכו בהכרח למצב קיצון כדי להתחיל ולדבר על חיים ומוות. ככל שננרמל את זה ההתמודדות תהיה טבעית יותר.

צאו לטבע ודברו על המחזוריות שישנה סביבנו, כשתראו עלה יבש, דברו על המחזוריות שלו, כשתראו פרח שנבל דברו על זה, כשתמצאו חיה מתה בחצר או כשתראו נשל של חיה מסויימת, דברו על זה. תנו למעגל החיים מקום.

תמיד תגידו את האמת - הסבירו באופן עדין אך אמיתי ,תשתדלו לספר את האמת מסביב למה שקרה בדרך מותאמת לגיל וללא תיאורים מפורטים שיכולים לזעזע או שיש בהם פירוש שלכם לסיטואציה.

תנו להם להיות מה שהם מסביב לזה- אפשרו להם זמן להגיב ולהביע את הרגשות, לשאול שאלות ולהביא מה שעולה בהם

גם אם אלו רגשות שבעולם המבוגרים מצטיירים כשלילים(כעס, ניתוק, או אולי שום רגש). אל תצפו מהם להגיב באופן מסויים.

תנו להם להוביל את השיחה בלי להאיץ או לכוון- אפשרו להם לשאול שאלות , להתעלם לצחקק, להיפרד בדרך מסויימת,לדבר על זה לספר לאנשים מסביב.. הכל מתקבל ויש לו מקום.

כבוד-לילד ולמה שעולה ממנו, אנחנו לא יכולים להתווכח עם רגש ועם אופן הביטוי שלו. נאפשר לילד לבטא את מה שעולה ממנו ללא שיפוטיות ומתוך כבוד למי שהוא, כל ילד יגיב שונה, ולא בהכרח כמו שאנו כמבוגרים נצפה מהם. חלק יביעו עצב, חלק ידברו המון על מוות, חלק יתעלמו. תנו להם להיות. תנסו להתבונן על הסיטואציה "מהצד"- לתצפת. ותנסו לגלות איך הילד שלכם מגיב לזה?

כנות- לשתף ברגשות שלנו, לא כדי לגרום להם להגיד משהו אלא כי באמת זה מה שאנחנו מרגישים, זה בסדר לבכות ליד ילדים, זה בסדר להיות עצוב וזה גם בסדר להרגיש תסכול.

מודעות אישית- שימו לב לאופן שבו אתם מגיבים, האם אתם נמנעים ? מפחדים? מחזיקים כעס גדול סביב מוות מהעבר? תהיו מודעים לרגש שמתעורר בכם סביב מוות לפני שתיגשו אל הילד.

ואם אתם מרגישים שקשה לכם, אל תהססו לבקש עזרה ולפנות אל מישהו קרוב שיעזור לכם לתווך את הסיטואציה

או ללכת לטיפול אצל מטפל/ת מקצועיים שיעזרו לעכל את הדבר.

שנזכה למעגליות של קבלה, אהבה והגשמה בחיינו.