מותר לדבר על פיית השיניים במונטסורי?

אחד הנושאים שמאוד העסיקו אותי מאז שנחשפתי אל הגישה של ד"ר מריה מונטסורי, היה הנושא של משחקי דמיון ופנטזיה אצל ילדים. נחשפתי לעוד אנשים שתהו ושאלו לגבי התחום והתשובות לא סיפקו אותי.

השאלה שעלתה אצלי שוב ושוב היא שלא הגיוני בעיני, שהגישה לא מקבלת לחיקה משהו שהוא כל כך טבעי אצל ילדים. אם נתצפת על ילדים נראה, שכל הנושא של דמיון, משחקי פנטזיה והמצאה הם חלק מההתפתחות- חברים דמיוניים, חיקוי האמא שמניקה, החזקת מקל ודמיון שהוא גלידה או רובה, מפלצות, פיות, בישול, חרבות ...הכל חי אצלם וקורה מעצמו.. אז איך יכול להיות שד"ר מונטסורי מבטלת את הדחף הטבעי הזה? הרי כמעט כל הגישה שלה מבוססת על התבוננות בצרכי הילד, לאפשר לו את מה שבא ממנו ואת מה שהוא מוכן אליו...

לאחרונה אחרי מס' קורסים ואחרי שקראתי את הספר "the advanced montessori method volume one" בו ישנה סקירה מתקדמת של תופעות שונות בהתפתחותו של הילד שד"ר מריה מונטסורי חקרה.

ושם ניתן לקבל זווית אותי היא מספקת ומסתדרת נהדר עם הגישה אותה אנו מכירים.

נתחיל מלהבין את התקופה שבה התפתחה כל הגישה החינוכית של מונטסורי. אנו חוזרים אל תקופה בה ילדים היו ללא מעמד כלל.

תקופה שבה ראיית הילד והיכולת לעזור לו לגלות את הפוטנציאל שלא לא היתה גישת חינוך מקובלת.

הילדים היו נשלטים על ידי המבוגרים, אמורים להתיישר בקו אחיד, ממושמע, לא מפריע ותבניתי.

גישות החינוך היו מבוססות על ענישה, הפחדה, כבוד ומוסכמות דתיות.

מונטסורי הביאה משהו אחר, שגרם להרבה אנטי סביבה.

היא הביאה דיבור אופטימי ורך, התבוננות על הילד כנפש טהורה ומלאה בלמידה והתפתחות גם עבור המבוגרים. ד"ר מונטסורי לא האמינה בשימוש במינפולציות רגשיות ושליטה בילדים ולכן הקפידה להשתמש בשפה אשר אינה דומה לשפה דתית ולשפה הרווחת בעולם המבוגרים בתקופה זו.

בתקופה זו של המאה ה19 כאשר מבוגרים רצו שהילדים יניחו להם בשקט הם היו "שולחים אותם לשחק" כאשר הם רצו שהילדים ילכו לישון הם סיפרו שיש "שדים בלילה שיכולים לחטוף אותם" או כשרצו שהילדים יתנהגו יפה, סיפרו שיש "פיות קסומות שיתנו להם מתנות"

עולם הפנטזיה והמשחק, שימש את המבוגרים באותה תקופה ככלי לשליטה ומניפולציה בילדים.

מכיוון שמונטסורי רצתה לנטרל את השפה הזו, היא בחרה במילה "עבודה" "work" לגבי הלמידה עם האביזרים, ולכן לא נאמר לילד "ללכת לשחק" אלא "להתחיל לעבוד",כך היא איפשרה לילדים להרגיש בעלי מעמד, להרגיש כמו מבוגרים.

היא נמנעה מלהשתמש בדימויים של פיות ושדונים כדי לא לפגוע ברצון הפנימי של הילד ולגרום לו לפעול מתוך מניפולציה של הפחדה או פיצוי על התנהגות טובה או רעה שבסופה יקבל פרס או עונש. מטרתה היתה לנטרל את השימוש "הרע" בעולם זה ולהרחיק את הילדים ממושגים שיכולים לעורר בהם מניפולציות.

מונטסורי עושה הפרדה בין דמיון לפנטזיה וזו הנקודה החשובה ביותר.

דמיון הוא חלק בהתפתחות והוא מה שמשפיע על התפתחות האינטליגנציה. הוא גדל ומתפתח מתוך חוויות בעולם האמיתי , מונטסורי עודדה ללמד ילדים על תחומים שהם מאוד רחבים, היא הבינה שלילדים יהיה קל לדמיין וממש לראות בעיני רוחם את המפץ הגדול , את מעמקי האוקיינוס וכל היצורים שחיים שם, את כוכבי הלכת, הם, כך הבינה יכולים לחיות את הידע הזה באופן כל כך אמיתי מפתח ומיוחד אשר משלב את כל החושים.

מונטסורי לא אהבה את השימוש בפנטזיה מכיוון שהוא מוגבל, הוא לא אין סופי כמו הדמיון.

היא לא התכחשה אל דמויות פנטזיה כמו מפלצות ,

שדונים, פיות וכו' או סיפורי אגדות ומעשיות, או טענה שאין להם מקום בהתפתחות הילד אבל כן מציעה להפחית בעולם הפנטזיה. לילדים מתחת לגיל 6 שהמוח הוא סופג והם אינם יודעים לעשות. הבחנות, מציעה מונטסורי לחשוף לעולם האמיתי ומדגישה כי עבור ילדים בגיל זה סיפור על איש שדופק על הדלת יהיה מסקרן ומעורר הרבה יותר מאשר סיפור על דרקון.

לגבי ילדים במישור השני להתפתחות מעל גיל 6 היא מציעה להקפיד ולספר מה אמיתי או מציאותי ומה הוא פנטזיה בסיפורים ולשים לב שהילד לא מתבלבל אך גם טוענת שזהו גיל שאפשר להכניס בו פנטזיה בצורה מבוקרת .

היום אנו נמצאים בתקופה של שיח שונה עם ילדים, של מודעות אחרת, של מעמד אחר. לכן ההימנעות מחיבור אל עולם הפנטזיה או ההגדרה של "הצעת משחק" מגיעה ממקום שונה מאשר באותה התקופה, בנוסף מונטסורי כן איפשרה לילדים להיכנס אל עולמות הדמיון והמשחק גם בזמן "שעבדו" בפינות הלמידה ונתנה לרוח היצירתית שבהם להופיע בדרכים שונות שטבעיות להם יחד עם אביזרי הלמידה שפיתחה וכך קיבלו הילדים עוד דרגת ידע בלתי מודעת אשר מתקיימת ברמה השרירית ומכינה אותם ללמידה מופשטת.

האם לספר לילד שפיית השיניים נתנה לו מתנה?

מתוך הבנתי את הטקסטים של מונטסורי זה תלוי גיל, אבל מה שהכי התחברתי אליו הוא, שיש מקום לקסם.

אם פיית השיניים לא מביאה מתנה מתוך מניפולציה, אם תהיה כנות כשהילד ישאל אם היא מציאות או דמיון, אם יהיה לי שיח פתוח, מהנה ובעל הומור עם הילד

גם לה יש מקום.

ד"ר מונטסורי שמה לב לפרטים הקטנים ביותר במטרה להעצים את היחס אל הילדים והעקרונות המובילים בגישתה אל הילדים מופיעים שוב שוב בדרכים שונות- כנות, קבלה, כבוד, הכלה, הקשבה. גם סביב משחקי הדמיון והפנטזיה ואין מאושרת ממני על גילוי הידע הזה.

מה דעתכם?